| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
התסיסה הגוברת בקרב ההיסטוריונים הישראלים מאז שלהי שנות השמונים לוּותה בהתרחבות ניכרת של פעילות ההוראה והמחקר באוניברסיטאות ומחוצה להן, ותרמה לשגשוגה. במשך חמש שנים (תשנ"ז עד תשס"א) קיימו האוניברסיטאות (ירושלים, תל-אביב, בר-אילן, בן-גוריון וחיפה) למעלה מ- 300 קורסים לתואר הראשון וללימודים מתקדמים שנושאיהם היו היבטים שונים של תולדות הציונות והיישוב ושל ההיסטוריה של מדינת ישראל. אם לוקחים בחשבון שיעורים שהועברו פעמים אחדות במהלך תקופה זו, הרי שבסך הכול התקיימו 420 קורסים שנלמדו בהם שיעורי מבוא כלליים או היבטים ספציפיים של תולדות הציונות, היישוב והמדינה. המספרים מתייחסים רק לקורסים שהתקיימו במסגרת המחלקות להיסטוריה (היסטוריה כללית, היסטוריה של המזרח התיכון, היסטוריה יהודית והיסטוריה של ארץ-ישראל) והמחלקות הבין-תחומיות. כאשר כוללים את המכללות, וכן קורסים שהתקיימו במסגרת הפקולטות למשפטים ולמדעי החברה או במסגרת תכניות מיוחדות, המספר גדל עוד יותר, אלא שאין לנו עליו נתונים. בשנת 1997 הציעו האוניברסיטאות בסך הכול 68 קורסים בתחומים אלה. ב- 1998 עלה מספרם ל- 90 , ב- 1999 הוא צנח ל- 80, ובשנים 2000 ו- 2001 התייצב על 91 קורסים בכל שנה.4 מגוון הנושאים הנלמדים בכיתות מרשים. חלוקת הקורסים לפי קטגוריות, תחומים (היסטוריה חברתית, רעיונית, תרבותית, פוליטית, מדינית, צבאית, כלכלית, התיישבותית או צירופים שלהם) או נושאים, מגלה שבחמש השנים האחרונות היו לימודי ההיסטוריה החברתית לקטגוריה הגדולה ביותר, ובה 71 קורסים שמהם עסקו שבעה, על-פי כותרותיהם, בהיסטוריה "סוציו- תרבותית"; קורס אחד היה "סוציו- אידיאולוגי"; שלושה קורסים היו "סוציו-צבאיים"; שמונה היו "סוציו-פוליטיים"; שניים עסקו בהיסטוריה "סוציו-כלכלית" ושניים בהיסטוריה "סוציו-התיישבותית". הקטגוריה של היסטוריה פוליטית מונה 54 קורסים, שארבעה מהם פוליטיים-תרבותיים; 16 פוליטיים-אידיאולוגיים; שמונה עסקו בפוליטיקה וחברה ושבעה עסקו בפוליטיקה וצבא. הקטגוריה של המדיניות והדיפלומטיה הציונית והישראלית בתחומים ובעניינים שונים כוללת 57 קורסים. עשרים מהם דנו בנושאים צבאיים-מדיניים, ובעיקר במאבק להקמת המדינה ובסכסוך הערבי- יהודי. תחום ההיסטוריה הצבאית כולל 44 קורסים, שהתמקדו בהיסטוריה של הארגונים הפארא- צבאיים ביישוב, של צה"ל ושל מלחמות ישראל והערבים. האידיאולוגיה הציונית, מכמה היבטים, נלמדה ב- 44 קורסים: היבטים פוליטיים (10), היבטים תרבותיים ( 2) היבטים חברתיים (1) והיבטים התיישבותיים (1). בקטגוריה זו כלולים גם עשרה קורסים שעניינם אנטי-ציונות או פוסט-ציונות, כגון סמינר המ"א של רון צווייג על "הציונות ומתנגדיה" שהועבר בתל-אביב בשנת תשנ"ז, או הסמינר של רוברט ויסטריך, "הציונות ומבקריה היהודיים", שנלמד בירושלים בשנת תשנ"ח. לצד העניין הרב בהיסטוריה החברתית, נמצא גם העניין בהיסטוריה התרבותית בעלייה ניכרת, ובמשך חמש השנים שנבדקו התקיימו 42 קורסים בנושאי תרבות - החל בנושאי זהות,דרך ייצוגים של היסטוריה בתחומים שונים: ספרות, קולנוע ומוסיקה עממית, וכלה בהיסטוריוגרפיה. התחום המוזנח ביותר הוא ההיסטוריה הכלכלית של היישוב ושל מדינת ישראל (5 קורסים בלבד). מספר הקורסים הכלליים או קורסי המבוא המחזוריים נמוך אף הוא (13), אבל באוניברסיטאות אחדות קורסי המבוא הם חלק מן הסקירות כלליות של ההיסטוריה היהודית המודרנית. ההתיישבות ותנועותיה היו נושאם של 18 קורסים; העניין בנושא זה נמצא,כנראה, בירידה, וזו בולטת במיוחד במספר הקורסים על התנועה הקיבוצית (3 בלבד). 11 קורסים עסקו בחמישה מנהיגים ציונים וישראלים: בן-גוריון (6), הרצל (1), ויצמן (1), ז'בוטינסקי (1) ודיין (1). מגוון הנושאים הכלולים בתחומים אלה גדול, וקורסים רבים אפשר לשייך ליותר מתחום אחד. ללא נתונים מקבילים על תקופה דומה בעבר קשה להצביע באופן נחרץ על שינויים. עם זה אפשר להבחין בנושאים אחדים שאיבדו את הפופולאריות שלהם, בעוד אחרים, שלא היו מופיעים ברשימה זו לפני שנים מספר, מעוררים יותר ויותר עניין. דוגמה טיפוסית לקבוצה הראשונה,שהעניין בה שוקע, היא יחסי הציונות עם בריטניה (8 קורסים בלבד). לעומת זה, הבעיה הלא -פתורה והחדשה-יחסית של הזהות הישראלית, או הזהויות הישראליות, היא נושאם של 15 קורסים. מגדר (6 קורסים), זיכרון והנצחה והיסטוריוגרפיה ציונית מול זו האנטי-ציונית (8 קורסים), הם עוד נושאים אפנתיים שתופסים נפח הולך וגדל ברשימת הקורסים. בעיות חברתיות ותרבותיות שמקורן בזרם העלייה ההמונית שהגיע לישראל בשנות החמישים היו הנושא של 13 קורסים — תופעה המעידה על העניין המתחדש במגוון האתני של החברה הישראלית. מכל מקום, כדאי לציין שאף לא אחד מהמרצים המלמדים קורסים אלה באו מן המעגל החברתי של העלייה ההמונית מארצות המזרח בראשית שנות החמישים. חוקרים שצמחו מרקע זה ושהתמחו בבעיות החברה הישראלית התבלטו בתחומי מדעי החברה או מדעי המדינה, אבל ההיסטוריונים נותרו, למעט יחידים, קבוצה של "וואספים ( WASP במשמעות הישראלית פירושו: לבנים, אשכנזים, צברים, פרוטקציונרים, White, Ashkenazi, Sabra, Protectionist - על משקל ההגדרה האמריקנית המקורית ,White, Anglo-Saxon, Protestant : או 'אחוסלים' ("אשכנזים, חילונים, סוציאליסטים ולאומיים-ציוניים") על-פי הגדרתו החדשה של ברוך קימרלינג). יוצאי הדופן הבודדים לכלל זה, כמו דוד אוחנה (למעט ספרו האחרון: לא כנענים, לא צלבנים: מקורות המיתולוגיה הישראלית), מתמקדים על-פי-רוב בנושאים היסטוריים שאינם קשורים דווקא בציונות או בישראל. 5 מתחים עכשוויים בין חילונים לדתיים הם כנראה הגורם למספרם הגדל והולך (20) של קורסים שעניינם היחסים בין הציונות והמדינה היהודית מן הצד האחד, ובין הדת היהודית מן הצד האחר. מבחר הקורסים כולל קורסים בנושאי דת ולאומיות; דת ומדינה; הציונות הדתית; התנגדות היהדות החרדית לציונות וחיי הקהילה החרדית במסגרת היישוב ובשנותיה הראשונות של המדינה. מסד הנתונים דלעיל מאשר התפתחויות שהיו ידועות קודם-לכן מהתרשמות, ואינן מיוחדות דווקא לישראל. עולה ממנו התפצלות ניכרת של תחומי העיסוק המחקרי וכתוצאה ממנה גם של נושאי ההוראה ושל הידע של הסטודנטים, שהם המורים לעתיד בבתי הספר התיכוניים ובחטיבות הביניים. אין זו תופעה מיוחדת להיסטוריוגרפיה הישראלית, או לתולדות היישוב ומדינת ישראל בלבד, והיא מתרחשת מזה שנות דור בהיסטוריוגרפיה האמריקנית, ולאחרונה גם בזו הבריטית. 6 בתהליך זה יש ברכה ידועה, אבל גם סכנה לאבד מרוב עצים את היער. מן הראוי לאזן את התהליך ולמנוע את אבדן תמונת היער השלם. אפשר לעשות זאת בעת תכנון תכניות הלימודים של המחלקות השונות באוניברסיטאות, ולפצות על האקלקטיות הגוברת של קורסי הבחירה באמצעות יצירת מסגרת מחייבת של שיעורי מבוא בראשית הלימודים ובאמצעות הנהגת בחינות גמר אינטגרטיביות בסיומם.
לחלקים נוספים של המאמר: הוראת ההיסטוריה בישראל ובעולם: תקציר הערות שוליים:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
